מחאגנה נ' מועדון בית"ר אום אלפחם ואח'

פסק דין

1.בפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט אליהו קידר), שניתן ביום 8.4.13, בת.א. 33035-10-10, בהעדר התייצבות המערער.

ואלה העובדות:

2.המערער הגיש תביעה לתשלום פיצויים נגד המשיבים 1 ו-2 בעקבות פציעתו במשחק כדורגל. בישיבת קדם המשפט הראשונה, שנקבעה ליום 24.6.12, לא התייצב איש מטעם המערער, ובית המשפט הורה על מחיקת התביעה, תוך חיוב המערער לשלם לכל אחת מהמשיבות הוצאות בסך 2,500 ₪ (להלן: "פסק הדין ראשון").

3.בהחלטתו מיום 14.2.13, בבקשה שהוגשה על ידי המערער לביטול פסק הדין הראשון, קבע בית המשפט כדלקמן:

"פסק הדין יבוטל בכפוף לתשלום 3,000 ₪ בצירוף מע"מ.

על ב"כ התובע להגיש תצהיר תשובות לשאלון תוך 15 יום.

אם לא תוגש חוות דעת מומחה תוך 20 יום תידחה התביעה.

קובע קדם משפט ליום 8.4.13 שעה 09:30" (להלן: "ההחלטה מיום 14.2.13").

4.לקדם המשפט שנקבע כאמור ליום 8.4.13, שוב לא התייצב הערער, ובית המשפט, לאחר שמצא כי המערער לא קיים את התנאים שנקבעו בהחלטתו הקודמת מיום 14.2.13, הבהיר שכוונתו הייתה שככל שיתמלאו התנאים - ישקול ביטול פסק הדין.

וכך נקבע בפסק הדין השני, מיום 8.4.13 (להלן: "פסק הדין השני"):

"בתיק זה הוגשה בקשה לביטול פסק הדין.

בהחלטתי קבעתי מספר תנאים, שבהתקיים כולם אשקול ביטול פסק הדין.

אף אחד מהתנאים לא קויים.

יתירה מכך ב"כ התובע לא התייצב לדיון שהתקיים היום.

אשר על כן אני דוחה את התביעה.

התובע ישלם לכל אחד מהנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪" (הדגשות שלי - ר.ל.ש).

5.המערער טוען כי שגה בית משפט כאשר נתן את פסק הדין השני, בו החליט לדחות את התביעה ולחייב אותו לשלם הוצאות גבוהות יותר מאלו שנפסקו בפסק הדין הראשון, בו נמחקה התביעה ולא נדחתה. לטענתו, משלא קיים את התנאים הקבועים בהחלטה מיום 14.2.13, הרי שמשמעות הדבר היא כי הבקשה לביטול פסק הדין נדחתה, ופסק הדין הראשון נותר על כנו, לא בוטל, ובית משפט קמא לא היה רשאי ליתן את פסק הדין השני.

6.מבלי להתייחס לטענות המערער לגופו של עניין, ומבלי להיזדקק לחוות דעה בעניין, אני סבורה כי דין הערעור להידחות, ולו מהטעם שלא הוגשו על ידי המערער עיקרי טיעון, ומשכך, ובהתאם לתקנות 446(ד) ו-450(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") המשמעות היא כי המערער לא התייצב לדיון ולכן רשאי בית המשפט למחוק את ערעור. בהקשר זה יודגש, כי רק ערב הדיון בפניי, טרח ב"כ המערער להגיש בקשה לדחיית הדיון ולהארכת המועד להגשת עיקרי הטיעון מטעמו, ללא כל טעם מיוחד המצדיק את הדחייה או את מתן הארכה.

התקנות מותירות לבית המשפט שיקול דעת לבחון אם אכן יש להשתמש בני נימוק הפרוצדוראלי כדי לחסום דרכו של המערער. במקרה זה, אני סבורה שאין מקום לבוא לקראתו של המערער. המערער שהגיש את תביעתו עוד בשנת 2010 גרם להתמשכות ההליכים, תוך שלא טרח להתייצב לאף אחד מהדיונים, ואף לא לדיון בערעור בפניי (אליו התייצב רק ב"כ). למערער דכאן ניתנו כל ההזדמנויות לרפא את הפגם, ולהפסיק להטריח את המשיבים לחינם. התנהגות המערער אינה מצדיקה במקרה זה לבוא לקראת המערער, ולהתעלם מהנימוק הפרוצדוראלי לדחיית הערעור.